כרופאים אנו יודעים כי אין מחלוקת על כך שרפואה היא מקצוע שעוסק בהצלת חיים ובבריאות האדם. אבל, פניה האחרות הן של מקצוע מסוכן. כוונתי לטעויות רפואיות ולרשלנויות רפואיות. שתיהן יוצרות אירועים קריטיים למטופל וברצוני להדגיש שהן שונות במהותן. טעות רפואית קורית כאשר הטיפול בפציינט, בין אם נעשה כשגרה או לאחר שיקול דעת, נמצא שגוי במבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא שקובע אם נעשתה טעות. רשלנות רפואית לעומת זאת איננה מוגדרת במבחן התוצאה אלא קורית בהתנהלות בלתי סבירה של הרופא תוך כדי הטפול בפציינט.
עוד בעניין דומה
המשמעות הסטטיסטית של טעות רפואית סוכמה במחקר קליני ב-2016 ומסקנתו היתה שתמותה ותחלואה של מטופלים בגלל טעויות רפואיות קורית בשכיחות בלתי נסבלת. הסיבה לכך ששיעור השכיחות הגבוה של טעויות רפואיות אינו מגיע לידיעת הציבור כרוכה בהעדר שיטה אדמיניסטרטיבית-רפואית של דיווח על טעות רפואית.
בנוסף, החוק הישראלי דן באופן ספציפי ברשלנות רפואית ומחייב החלטה של בית המשפט. תביעה שהסתיימה בגישור או פשרה איננה קובעת אם היתה או לא היתה רשלנות רפואית ולכן הערכה סטטיסטית של שכיחותה של הרשלנות הרפואית לוקה בחסר.
מהי מידת חומרתה כעבירה? רשלנות רפואית היא עבירה על דיני נזיקין, והמחוקק הישראלי קבע שלוש דרגות חומרה לעבירה, והן מהקל אל הכבד: חטא, עוון ופשע. רשלנות רפואית אני מכנה בדרגת החומרה הראשונה - חטא, ומקובל לכנותה בשפה משפטית עוולת רשלנות. עונשה הוא קנס כספי ואותו סופגת בדרך כלל חברת הביטוח.
הקריטריונים לקביעת רשלנות רפואית נוסחו בשפה זהירה עם זיקה ביניהם דמוית שרשרת. הכלל הראשון לעוסק ברפואה אומר: ראשית, אל תזיק (Primum non nocere). כלל זה מבוטא במשפט הישראלי בחובת הזהירות שרופא מחויב בה לגבי מטופלו. מהותה של חובת הזהירות היא האחריות העצומה והבלתי מתפשרת שנטל הרופא על עצמו בשבועת הרופא. הפרה של חובת הזהירות נקבעת על ידי בית המשפט כשישנה חריגה מהמצופה בעשייה או במחדל של רופא סביר. רופא סביר הוא רופא מן השורה באותו מקצוע רפואי, שנוהג על פי הפרקטיקה המקובלת במקצועו לגבי המקרה הספציפי. אם קבע בית המשפט הפרה של חובת הזהירות שגרמה למטופל נזק בריאותי, סביר שתהיה זו קביעה של רשלנות רפואית.
מה מביא רופא לידי התרשלות?
אתחיל משלילה של נסיבות שמקובל לומר שגורמות לכך: אין לרשלנות זיקה ישירה לחסרים של הממסד. כלומר, היא אינה תוצאה ישירה של עייפות, של העדר תקנים, של צפיפות במחלקה ובמרפאה, של העדר תקציב מתאים ושל פציינטים קשים וטרדנים.
הגורם לדעתי להתרשלות של רופא הוא הידרדרות מנטלית במדרון חלקלק בעקבות אחד או יותר מחמישה חטאים.
יש חטאים בין אדם לאלוהיו, ויש חטאים בין אדם לחברו. רשלנות רפואית היא חטא חברתי. היא מהווה סטייה משבועת הרופא שעיקרה הוא אחריות, מחויבות, ומתן דין וחשבון.
בשני העשורים שבהם עסקתי בכתיבה מקצועית ערכתי כ-200 חוות דעת של גיבוי לתביעות של רשלנות רפואית, והגדרתי חמישה חטאים שגוררים הידרדרות אל רשלנות רפואית וחוזרים ובאים לידי ביטוי בסיפורי התביעות:
שטחיות - שגובלת בחוסר ידע, ביכולת כירורגית נחותה, ובחוסר ניסיון.
אדישות - או עייפות מחשבתית שמובילות להזנחה.
יהירות - שנוגדת כללי יסוד של אחריות ואמפתיה.
התעלמות - שמותירה את הפציינט כמו "פצוע בשדה".
הכחשה - שהיא אם כל העוולות.
השוני שבין היגיון רפואי והיגיון משפטי
אחרי דיון משפטי בנושא רפואי מורכב, נוטה בית המשפט למנות מומחה רפואי שייעץ ויחליט עבורו. תפקידו להבהיר לבית המשפט את דעתו לאחר שהרופאים המומחים מצד התביעה ומצד ההגנה הביעו את דעתם. מנסיוני ראיתי שזו שיטה בעייתית שיש לה מספר חסרונות, ואתייחס רק לאחת מהן: המינוי יוצר מצב שכובל, ולו רק מבחינה פסיכולוגית את ידי השופט, כי הוא מתקשה ליטול אחריות ולבקר בצורה מושכלת את המלצות המינוי שבחר לנושא הרפואי. להערכתי, בשפיטה בנושא רפואי נחוצה לשופט השכלה בסיסית רפואית. כך תהיה לו יכולת לשקול את החלטתו בנושא הרפואי לא רק מתוך היגיון משפטי.
בעיה נוספת שיש בה אלמנט פילוסופי היא השוני שבין היגיון רפואי והיגיון משפטי. בפסק הדין שכותב בית המשפט לאחר דיון משפטי ניתן לקרוא את טיעוני המומחים הרפואיים של שני הצדדים, את הערכתו לטיעונים ששמע, את התלבטויות בית המשפט וכיצד הגיע למסקנותיו. ברצוני להדגיש שלדעתי לערכאה המשפטית חסר לעתים בסיס הוא קריטי.
ברור לכולנו שלבית המשפט יש אוצר בלום של היגיון משלו, אבל הוא מזן אחר משל הרופא. אין לבית המשפט אותו אוצר בלום של היגיון, אינטואיציה וניסיון שיש לרופא. ההיגיון המשפטי מוביל אותו בחשיבתו בדרך סלולה אחרת משל הרופא. אם שתי הדרכים הללו, של דרך החשיבה הרפואית ושל דרך החשיבה המשפטית, מקבילות, כלומר חסרות בסיס משותף של ידע מקצועי, הן לעולם לא תיפגשנה. לכן, לדעתי זו טעות, ולדאבוני מתמשכת, כשבית המשפט נוטל על עצמו לפסוק מה נכון ומה לא נכון בהיגיון של החשיבה הרפואית.
בדיון המשפטי קיימת גם מעורבותם של רופאים-קולגות שמסנגרים על הרופא והופכת לעיתים ללשון מאזניים המטה את הכף. בהקשר זה, לעתים מועלית השאלה אם קיימת קליקה רפואית ואם היא מגנה על עצמה. מנסיוני, יש להתייחס לגישה של קולגות כאל יחסים הדדיים שיש בהם שמירה על אתיקה ועל כבוד האחר, ובבחינת אדם אינו זורק אבנים בבית זכוכית שבו הוא יושב.
אחריות הממסד הרפואי
מרבית תביעות הרשלנות הרפואית מוגשות כנגד הממסד הרפואי בגלל אחריות שילוחית. חולשה בולטת של הממסד בהקשר זה היא העדר חינוך לצוות הרפואי בנושא המורכב של רשלנויות רפואיות, חינוך שראשיתו צריכה להיות בבתי הספר לרפואה ולסיעוד.
אעיד על עצמי שבמשך כמעט 30 שנה גידלתי וחינכתי דורות של כירורגים אורתופדים לידע, לאיכות, ליעילות, לאחריות, ליושרה מקצועית ולאמפתיה. במהלכן של שנים ארוכות אלו נוכחתי לדעת שכאשר חסרה אחת מתכונות אלו - בשלה הקרקע לרשלנות.
לסיכום, יש להבהיר לכל אדם כפציינט ולמשפחתו עד כמה חשובה אחריותו לטפול בבריאותו, ועד כמה חשובה מעורבותו המושכלת ושותפותו בטיפול בבעייתו הרפואית כבר מתחילת הטיפול. חובתו של פציינט להיות שותף פעיל לטיפול במהלך מחלתו – בהבנת הבעיה, בבחירת המטפל, בבחירת הטיפול ובמעקב.
על הרופא מצידו להפנים בשגרת עבודתו את שנדר בשבועת הרופא, ולהכיר היכן הוא עלול למעוד בהתנהלות הטיפול ולהיגרר למדרון חלקלק. כמו כן נדרשת התמקצעות של קאדר של שופטים בידע בסיסי ברפואה, שישפר את איכותם בשיפוט בנושא הרפואי. למינוי רופא מומחה של בית המשפט נדרשת בחירה מושכלת מתוך קאדר נבחר.