מגזין

הרפואה ביצירותיו של א.ב. יהושע

א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל, מגדולי סופריה של מדינת ישראל, נפטר בשבוע שעבר ממחלת הסרטן. ד"ר לימור שריר נפרדת מ"בולי" ומציגה את התייחסותו של הסופר אל עולם הרפואה ביצירותיו

א.ב. יהושע ז"ל. צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90

"אני מקווה שכאשר תהיו רופאים תזכרו אותי ותשמרו לי את המיטה ליד החלון". כך נהג הסופר א.ב. יהושע לבקש, דרך היתול, מתלמידי קורס ספרות ורפואה באוניברסיטת תל אביב וכך חזר וביקש מדי שנה במסגרת הרצאתו הקבועה בקורס, עד שלא היה יכול עוד.

אברהם ב. יהושע (בולי), חתן פרס ישראל, מגדולי סופריה של מדינת ישראל, נפטר בשבוע שעבר (14.6) בבית החולים איכילוב ממחלת הסרטן. בן 85 היה במותו, הניח אחריו שלושה ילדים ושבעה נכדים.

הכרתי אותו לפני שנים רבות, עת הזמנתי את הסופר המוערך לקחת חלק באופן קבוע בשיעורי קורס ספרות ורפואה בניהולי. "בולי" אהב מאוד את הסטודנטים וריתק אותם בהרצאותיו והם החזירו לו אהבה. הוא הבין את הערך שבתכנית והסכים עימי ששיוך לימודי הרפואה לתחום נרחב יותר של ההשכלה הכללית, ובכלל זה מפגש הסטודנטים עם סופרים, משוררים והוגי דעות מחד ועם רופאים בכירים ומדענים מאידך, ישכלל אצל הרופאים לעתיד את דו־השיח האנושי, יעלה את קרנו של מקצוע הרפואה ויפתח את הנחשפים אליו לעולם היצירה המרתק והרבגוני.

ב-2016 יצאו לאור ארבעת הכרכים הראשונים של הסדרה פרי עטי "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה". בפרק הראשון של כרך א' ניתחתי את עולם הרפואה בכמה מיצירותיו הנפלאות של הסופר א.ב. יהושע. במחקר עקבתי אחרי המחלות שבהן הוא בוחר לעסוק, מה הוא חושב על דמותו של הרופא, על הטיפול הרפואי, כיצד הוא בוחן את החולים עצמם ואת המטפלים, שביניהם נכללים גם קרובי משפחתם כאשר הוא מרבה לנתח אותם מנקודת מבט פסיכולוגיסטית, כיצד דמויות החולים שביצירותיו מתמודדות עם מחלותיהן, כיצד מתבטאת בכתביו האינטראקציה רופא-חולה וכיצד מתמודד הסופר עם המוות.

על העולם הפסיכיאטרי ב"גירושים מאוחרים"

גירושים מאוחרים מספר את סיפורה של משפחת קמינקא. יהודה קמינקא חוזר לארץ מארה"ב חמש שנים אחרי שאשתו, נעמי, ניסתה לרצוח אותו בנעיצת סכין. את תשעת ימי החופשה שלו הוא מייעד להשגת גט מנעמי, שאושפזה בעקבות האירוע בבית חולים לחולי נפש. א.ב. יהושע מתאר את בתי החולים לפגועי נפש כנטועים בתוך טבע פסטורלי: "איני מכיר הרבה בתי מטורפים בארץ, אבל אם אשתגע, לכאן תכניסי אותי יעל. זה המקום. רחש מתוק של גלי הים, ביתנים לבנים נחמדים, דשאים מפוארים.

"אחות בלבן פוסעת במהירות במשעול ונעלמת באחד הפתחים. ולפתע בעיקול, אני מוצא את עצמי מול משוגעי ענק, גוש אדם ומטאטא קש על כתפו. רופא צעיר שוכב על מיטה וזרועו על עיניו, נרדם לו בשקט בין המשוגעים".

הוא מתאר את האמפתיה ושיתוף הפעולה בין הרופא המטפל לפגוע הנפש כשהרופא מצליח לחדור לעולמו הדמיוני ומדבר אליו בשפתו שלו: "די יחזקאל, מרגיע אותו הרופא שעודו שוכב, אולי תשב לכתוב מכתב לראש הממשלה, כבר מזמן לא כתבת לו, בוא תשב ליד השולחן, אני אתן לך נייר של בית-חולים. יחזקאל, בוא הנה - והרופא קם ממקומו ותופס את החולה, מחבק אותו בעוז".

א.ב. יהושע מתאר את תחושת הפחד והסלידה שחש אדם המוגדר כנורמלי שנכנס לבקר במוסד הפסיכיאטרי: "למה אתה לא נכנס לשם? אני מעדיף שלא. אני לא אוהב מקומות כאלו. הם מאוסים עלי במיוחד. הייתה פעם שנכנסתי לשם, והחולים התחילו להיטפל אלי. קשה לי אפילו לעבור שם. לפעמים אני מפחד שלא יתנו לי לצאת משם.

"מי? הרופאים, אני יודע, שטויות.. אבל מי יערוב לי שאיזה רעיון לא ייכנס למוחם? יש ספר כזה של תומאס מאן, 'הר הקסמים' על איזה בחור שבא לבקר את אחיו החולה בסנטוריום, ובסוף משאירים אותו שם, מגלים שגם הוא חולה. למה לי להסתבך? תמיד יכול להימצא איזה מטורף שיחליט שגם אני...".

מחלת הקצרת ב"הכלה המשחררת"

בספרו "הכלה המשחררת" קושר הסופר את הקצרת ביצירתו ליחסי הגומלין בין נפש לגוף ולרווח משני שתורמת המחלה לגיבוריו. כפי שמעיד הגיבור ריבלין, "המחלה נועדה לשמר את הקשר בין פרופ' טדסקי, בכיר באקדמיה, לבין אשתו השנייה, הצעירה ממנו בשנים רבות. להחזיק באשתו-תלמידתו שלא תעזוב אותו".

א.ב יהושע שם בפי גיבורו, ריבלין, הערות המדגישות את הביטוי הפסיכוסומטי של התקפי הקצרת: "בפברואר 1994 הוא אושפז במצב קשה וארבעה ימים שלמים היה מחוץ לעולם אבל לא שכח להתעורר בזמן ולנסוע לארבעה חודשי שבתון בפרינסטון... ". הסופר סבור שמחלת הקצרת מקורה נפשי בלבד: "... אם הולכים מרופא לרופא ומנסים כל מיני תרופות וטיפולים ולא יוצא מזה כלום כי אתם לא מספרים לרופאים את האמת: שהכל אצלו וגם אצלך נפשי לגמרי... רק נפשי".

ריבלין גם מתאר באירוניה את צורת האשפוז בבית החולים: "שוכב בעיניים עצומות, מחובר לשלוש אינפוזיות צבעוניות, לבוש פיג'מה משני חלקים שונים. על המכנסיים... הפעורים באזור מבושיו התנוססו המילים 'ביקור חולים', אבל החולצה - שריד מפיג'מה ישנה מביקוריו אצלו בבתי חולים אחרים".

המפגש עם בית החולים מעורר דחייה בא.ב יהושע דרך גיבורו: "אלא שריבלין לא יכול היה לעמוד במראה ציפורניים צהובות ושבורות בכף רגל יבשה".

הסופר מבטא בנוסף יחס אירוני כלפי סידורי הנפטרים בבית החולים: "ואם קשה להתחקות בבית חולים גדול זה אחר עקבותיהם של חולים רגילים והנה הנפטרים מותירים אחריהם שובל מסודר וענייני... ".

לא פעם מוזכרת ביצירה אוזלת היד של הרופאים: "שוב התייאשו הרופאים מאִבחון מחלתו והם שולחים אותו הביתה על מנת שיגבש לעצמו טוב יותר את מצוקותיו".

לעתים במחלות שמייחסים להן תגובות פסיכוסומטיות ישנה סכנה אמיתית של הזנחת המחלה וגרימת מותו של החולה: "מסתבר שמאחורי המחלות ההזויות ובהלת השווא אכן מסתתר מוות אמיתי", אומר גיבורו של א.ב יהושע.

בהכלה המשחררת מתוארת גם תחושת חוסר האונים של החולה הנתונה לחסדו של מנתח העיניים: "צנומה וקטנה היא שוכבת על הספה. מנורת השולחן שעל שולחנו של ראש המחלקה מזמזמת ומאירה את פניה. האישה הממתינה בודדה ומיואשת לגזר הדין של ראש המחלקה...".

בתיאור זה בא לידי ביטוי היחס האסימטרי שבין הרופא לחולה. בידי הרופא יתרון מכריע בכל הנוגע להכרת העובדות הרלבנטיות, כלומר יתרון בידע ובמיומנות מקצועית ובכוח להפעילם, בעוד החולה נזקק לו. לעתים תלותו של החולה היא מוחלטת, שכן היא נוגעת למצוקותיו הבסיסיות ביותר.

הרופא הערבי ב"מר מאני"

מר מאני מתאר ומדבר דרך חמש שיחות על תולדות ישראל, היישוב והמאבקים, החל מ-1982 ואחורה בזמן עד 1848. זהו רומן היסטורי שהולך בכיוון הנגדי, מההווה לעבר. הוא כולל חמש שיחות, ובכל שיחה משתתפים שני אנשים שמדברים על מר מאני. הדינמיקה והלא-מודע של משפחה שלמה נחשפת דרך השיחות הללו. הן מעלות את המורכבות של הלא-מודע הבין דורי מההווה אל העבר. יש לרומן היכולת להפעיל את הקורא שצריך במובן מסוים להשלים את הפערים שבין השיחות ובתוכן.

לדברי א.ב יהושע, בספרו מר מאני הוא עוסק בזהות היהודית בדרכים ספרותיות. האידיאולוגיה נוכחת בבירור בתוך היצירה, ביחס בין הרופא הערבי למאושפזת היהודיה.

בספר מתאר הסופר נערה יהודיה שמגיעה בטעות להתאשפז בבית החולים הערבי "אוגוסטה ויקטוריה" שבירושלים, והוא מתעכב על היחס החשדני ההדדי המתרחש בין המאושפזת לרופא הערבי.

המבנה המרהיב של בית החולים מתואר בפי הגיבורה: "... ונכנסים שם לחצר פנימית ענקית, שיש בתוכה חורשה וספסלי אבן וגינות ומזרקות, והבניינים של בית החולים מסביב כמו כאלה שרואים בסרטים שהבריטים עושים בטלוויזיה על האימפריה שלהם בהודו או במצרים, עם מסדרונות ענקיים ושקטים, חדרים רחבים עם תקרות גבוהות, ויש מין הד רציני עולה מכל תנועה ומכל צעד של האנשים".

דמותו של הרופא הערבי מצטייר בפי הגיבורה: "... עד שהאחות העירה אותי בנגיעה חזקה, והיה איתה עכשיו רופא צעיר וכהה פנים שמדבר קצת עברית, והוא כך, ביבושת, התחיל לחקור, וסיפרתי לו הכול".

הרופא הערבי מצטייר כאדם סימפטי ומקצועי: "והוא הקשיב אבל לא נגע בי, גם לא רשם כלום, רק הקשיב, אבל מפעם לפעם היה כך מפסיק אותי בחצי רוגז חצי צחוק, אבל מניין לך בכלל שאת בהריון? מי אמר לך?"

המאושפזת היהודיה חשה בנימת הריחוק שבינו לבינה: "וכל הזמן הוא תופס לו מרחק ממני, אפילו שלא היה איכפת לי שיבדוק אותי, הוא אפילו לא לקח את היד לבדוק את הדופק, כאילו ברור לו שבאתי ישראלית כך, אל בית החולים במזרח העיר רק כדי לעשות איזו פרובוקציה שעדיין לא ברורה לו, אבל הוא החליט להתרחק ממנה כמו שמתרחקים מאש.

בהמשך מפשירה החשדנות ההדדית והיחס ביניהם הופך כמעט ליחס רופא-חולה רגיל: "ואחר כך התרכך קצת ואמר, שאם אני רוצה עוד קצת לנוח אצלם שעה או שעתיים אני יכולה... ואמר משהו בערבית לאחות, ויצאו שניהם, אבל לאחר זמן-מה חזרה עם ארוחת צהריים וגם זוג תחתונים של בית החולים להחלפה...".

מחלה סופנית ומוות ב"מולכו"

המחלה העיקרית המופיעה במולכו היא סרטן השד בשלב הסופני שממנו סובלת אשתו של הגיבור. מדובר בחולה לאחר ניתוח כריתת שד וטיפול תרופתי, כאשר הגרורות כבר פשטו בגופה ואפסו סיכוייה להיוותר בחיים. הטיפול בחולים מסוג זה הינו טיפול פליאטיבי בלבד שמטרתו לשפר את איכות חייו של החולה ושל בני משפחתו.

הדגש ביצירה הוא על הכאב שממנו סובלת החולה ועל מאבקו של מולכו, שנועד להפחית את הסבל עד כמה שניתן: "חושב היה ללא הרף על הכאב שלה, ואיך להרגיעו, מבוקר ועד ערב מקשיב לגוף הגדול המכורסם מן המחלה, המצולק מסכין המנתחים, נפוח מן הסמים, הגוף המפעפע בפרחי הרעל שלו".

במולכו ישנה הסכמה, הן של החולה והן של בני משפחתה, לטיפול בבית. היערכותו הפיזית של הגיבור בעת הטיפול באשתו הגוססת בביתם מסובכת לא פחות מזו הנפשית: "זה ייעודו בחודשים האחרונים, להקל על הכאב, גם ברגע אחרון זה, בית החולים הקטן שנאסף כאן בחדר...כדי שתצא הנשמה ברוך".

התמודדות המטפל בחולה הסופני כוללת היבטים נפשיים אכזריים הנוגעים לשניהם: "מולכו התבונן בשקיקה בפניה הצוחקות וחשב, הרי הצחוק הזה הוא מתנה, מן השאול העליתי אותו, והוא נהנה מאוד מן הוויכוח, הרי זה ויכוח עם המתים חשב".

מסירותו של מולכו לרעייתו נמשכת לכל אורך העלילה. ברגעיה האחרונים הוא חש שעליו לגונן עליה כפי שמגוננים על תינוקת: "הוא ניגש להיטיב את שמיכותיה ואף החליט פתאום להעלות את הסורג הקטן שבצד המיטה, כאילו נעשתה פתאום תינוקת שעשויה ליפול".

חלק מהחולים הסופניים מפתחים כעס ואגרסיות כלפי הסביבה הקרובה ומקשים ביתר שאת על מצבם הנפשי של בני משפחתם, וכתוצאה מכך גם מקשים על הטיפול בהם עצמם. יש להדגיש גם שזכותו החוקית של החולה היא להחליט לגבי הטיפול הרפואי בו, ועל הצוות הרפואי ועל בני משפחתו לכבד את רצונו במסגרת החוק.

אשתו של מולכו מקבלת את מחלתה ואת הטיפול בה בצורה רציונלית, בדומה להתייחסותה אל המוות. היא משתפת פעולה עם הרופאים ועם מולכו, נוטלת את הכדורים ומקבלת את זריקות המורפין להקלת הכאבים, היא אף מבקשת ממולכו שלאחר מותה יבנה לו חיים חדשים ויישא לו אישה אחרת, ובלבד שתהא זו אישה ללא ילדים כדי שתוכל להתרכז בו.

הרגע המפחיד ביותר הוא רגע המוות. יש משפחות שאינן מעוניינות כי שלב המוות יתרחש בבית. כיצד נראית בעיני המחבר, דרך עיניו של הגיבור שלו, החולה ברגעיה האחרונים? "[היא] פתחה את עיניה, גדולות וכבדות וצהובות, עיני חיה עייפה שהברק האנושי נמוג מהן, ובתוכן כבר הייתה התבוסה הסופית".

ייתכן שתיאור צבע עיניה הצהובות נבחר באקראי וייתכן שיש לכך הסבר רפואי: צהבת בלחמיות עלולה להופיע במקרה של סרטן שד ובאופן לא שכיח (בדרך כלל סרטן השד שולח גרורות לעצמות ולריאות). כתוצאה מכך שהגרורות מגיעות לכבד וחוסמות את ניקוז המרה למעי, צבעי המרה עוברים לדם ומתפתחת צהבת חסימתית.

ההתייחסות אל המוות במולכו איננה פילוסופית. המוות מתואר כמוחשי מאוד. הסופר שם בפי גיבורו את דימויו של המוות: "כאותו כדור ברזל שחור ומחוספס שהיו מביאים לשיעורי התעמלות במגרש של הגימנסיה, מוות שכבר התגלגל לכאן לפני כמה ימים, רובץ דומם מתחת לאחד הרהיטים או לאחת המיטות".

המוות כאן הוא מאוד ריאליסטי, כאילו התאים את עצמו לתחושותיהם של מולכו ורעייתו, ואולי דרכן למה שחש יהושע עצמו: "הוא לא חשב על הישארות נפש, או על גלגול נשמה, בליבו הודה לה תמיד על שלא גררה אותו לסוג כזה של מחשבות מיסטיות; התוקפנות הטבעית והמרירות האינטלקטואלית שבתוכה טאטאו כל הרהור אפל ולא רציונלי".

המוות צופן בחובו ניגודים, הוא רגע אינטימי מאוד אבל גם נבדל: "אבל כזה היה הרגע, לעולם לא תדע אותו, אף שמכל הרגעים שבעולם לא היה רגע ששייך לה יותר מרגע זה, אינטימי ונבדל, כאשר יד נעלמה הונפה ואמרה: עד כאן, ומכאן ואילך לא עוד!". המוות הוא מכוער: "ומישהו מהידידים הסיר את הסדין מעל פניה והם נחשפו חיוורים ומכוערים באור החזק...". המוות נראה לו מגעיל: "הוא לא שיער שהמוות יכול להיות לח כל-כך".

מולכו לא היה מעוניין בנוכחותם של רופאים ואחיות בסביבת החולה שלו ברגעיה האחרונים. הוא השלים עם מותה באופן מוחלט ולא עלה בדעתו להזמין אמבולנס ולנסות לבצע בה החייאה: "ונוח היה לו מאוד שעכשיו רק הוא לבדו היה עמה, ער ושקט ומרוכז עד מאוד, ושאין אף אדם שמסיח את דעתו, או שצריך להתחלק עמו במחשבות, ובעיקר שאין לידו לא רופא ולא אחות, שהיו אולי כופים עליהם איזה מכשיר או תרופה".

במקום אחר בספר חש הגיבור את תחושת השחרור, "עוד מעט גם הוא יהיה חופשי". הגיבור מהרהר במוות וחושש מפני תחייה חדשה: "הגבול בין המוות לחיים חייב להיות מוחלט, כל חצייה חדשה מביאה לזעזוע עמוק, הרי אם אעמוד ואסתכל בחשיכה אדמה בליבי שהיא זעה, והוא עמד והסתכל, ונדמה היה לו שהבחין בתזוזה קלה, אבל הוא סירב בכל תוקף לתחייה חדשה".

מולכו הזמין את הרופא כדי לקבוע את מות רעייתו, ותגובת הרופא מתוארת בטקסט כצירוף של אמירות שכלתניות, אוטומטיות וכמעט נטולות רגש – אופייני לתגובותיהם של רופאים החייבים לנתק עצמם באופן נפשי מסיטואציות מכאיבות שהם נתקלים בהן בעבודתם היומיומית:

"וכבר הרופא ואשתו צלצלו בדלת, חמורי-סבר, והרופא כאילו התעלם ממנו, ניגש ישר אל המתה, בדק אותה שעה ארוכה, כאילו עדיין יש ספק במותה, ומולכו נתקף לרגע חרדה שמא לא מתה אלא רק איבדה את הכרתה, כועס בלבו על הרופא שכאילו מחשיד אותו במשהו. אבל לבסוף נסתיימה הבדיקה ובעדינות כיסה הרופא את פניה בסדין. ומולכו קרב עכשיו אל המיטה וסיפר לו את סיפור הסוף... והרופא הקשיב, אחר טילפן לבית החולים להזמין אמבולנס".

סוגיית האובדנות ב"השיבה מהודו"

ד"ר בנג'י רובין, גיבור הרומן השיבה מהודו, "מסרב" להתאבד. הסופר חשב שיקל עליו להתאבד כיוון שברומן בנג'י משמש רופא מרדים, וחומרי ההרדמה הם בהישג ידו. אלא שלדברי הסופר גיבורו של הרומן התקומם נגדו ולא הרשה לו לאבד אותו למוות, והוא חש שאם יכפה עליו התאבדות, הדבר לא יתאים לאופיו כפי שהוא בנה אותו בכל מהלך הכתיבה. הוא טוען שלא הכניס בגיבור שלו מבעוד זמן תכונה של הרס עצמי.

ממחקר שפורסם ב-New England Journal of Medicine ובו בוצע ניתוח של 25 מחקרים מהשנים האחרונות, עולה כי רופאות מתאבדות ב-130% יותר מנשים שאינן רופאות, רופאים מתאבדים בשיעור גבוה ב-40% מגברים שאינם רופאים. הסיבות לכך, לטענת מחברי הדו"ח, הן לא מעטות: לחץ נפשי, שחיקה, שעות שינה מועטות, בידוד חברתי, שכר זעום ואולי בעיקר – חוסר תמיכה נפשית. הגישה החופשית של הרופאים לתרופות מסייעת להם להצליח בתכנית האובדנות: במרבית המקרים, מסתיים ניסיון האובדנות במוות של הרופא, לעומת שיעור נסיונות ההתאבדות בקרב שאר האוכלוסיה, שמסתיימים ברוב המקרים בכישלון.

תופעת התאבדות באמצעות הזרקת חומרי הרדמה שכיחה יותר בקרב רופאים מרדימים. הסופר מרחיב בנושא נגישותם של חומרי ההרדמה לרופאים המרדימים, בהם הם יכולים להשתמש לצרכים שונים: "... ארון תכשירי ההרדמה, שאת רובם אני מכיר לא רק בשמותיהם ובפעולתם, אלא לפעמים גם בהרכב הפרמקולוגי שלהם. בגיחוך קל חשבתי עכשיו על האחות הנאמנה שסירבה לתת לי ממדף התרופות שלה כדור קטן נגד חרדה, בעוד שכאן אני עומד לפני ארון מלא תכשירים יקרים ובעלי עוצמה, ובלי לשאול רשות מאף אחד, על דעת עצמי בלבד, אני יכול להכין לי קוקטייל זעיר, שאם אזריק אותו לתוך הווריד אזכה בתוך זמן קצר לתרדמה מושלמת; בלי תחושה, בלי הכרה, בלי נדודים ובלי חלום. תרדמה ששום התפעמות לא תוכל להפסיקה".

הסופר מרחיב בנושא: "... בחנו אם אפשר להפוך את חומרי ההרדמה, האלחוש, הרפיית השרירים, שמשתמשים הם בחדר הניתוח, לקוקטיילים של תרופות הרגעה לשימוש יום יומי. 'רק הרגעה?' התעניינתי והגשתי ברצון למרת נקאש את הספלון שבידי לסיבוב נוסף של קפה בעל טעם עדין אבל לא-מוכר, 'או יותר מזה?'.

"הם החליפו ביניהם מבטים, שוקלים אם אני ראוי לתשובה מלאה וכנה. הם נזהרו, כמובן, מתשובה ברורה ומחייבת, אבל ניכר בהם שמאוד היו רוצים לתת לי רמז; שהסופניות של שניהם, למשל, תהיה מהירה ורכה, ובעיקר משוחררת מהחלטות שרירותיות של רופאים צדקניים, שמקדשים את סבל החיים. כדי לתת לי הוכחה מוחשית להצלחתם, נתנו בידי צנצנת קטנה עם כדורי שינה אחדים, מפירות מעבדתם הביתית, שההבדל בינם לבין כדורי שינה שרושמים רופאי משפחה אינו בחוזק השינה או במשך שלה, אלא במהירות שבה היא נופלת, ואולי גם בנעימות הסתלקותה עם היקיצה".

נושאים קשורים:  א.ב. יהושע,  ד"ר לימור שריר,  קורס ספרות ורפואה,  מגזין,  חדשות
תגובות

מאמר נחמד מאד. ב'שיבה מהודו' - עירוי דם לצהבת זיהומית???

מאמר יפה. אבל לידיעת הקוראים יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי "הרופא לשבורי לב. מסע רפואי לספרות של א.ב.יהושע" שזכה לברכתו וליוויו הצמוד של יהושע ז"ל שאף צירף מבוא נוגע ללב (כבר היה חולה) לספר. בספר מצורפת גם אחרית דבר של פרו' אבנר הולצמן. אני רואהבספרי שליחות להפיץ ולעורר את הקריאה בספרי וסיפורי א.ב. יהושע, ענק הספרות ואיש יקר.