מי שעובד כרופא בשטח, ולא מתבונן בנו רק ממגדל השן של ההנהלות, מרגיש שמשהו לא טוב עובר על המטופלים בשנים האחרונות. המטופלים מציגים חרדת בריאות קשה, תובעים בדיקות כלליות שאין בהן צורך אמיתי, סובלים מהפרעות פסיכוסומטיות, פונים בזוטי דברים בערוצי הפניה הזמינים שהועמדו לרשותם, והתובענות למענה כאן ועכשיו מגיעה לכדי אלימות כלפי הצוות.
רפואת המשפחה היא הקו הראשון ברפואה: רופאי המשפחה רואים את מכלול הבעיות הגופניות והנפשיות, רפואה דחופה היא מלאכת יומם, ולעתים קרובות הם אלה שמסייעים למטופל להתמודד עם סבך הביורוקרטיה במערכת הגם שאין זה תפקידם. העומס עליהם עצום.
המטופל האלים לעתים קרובות איננו עבריין או סוציופת אלא אדם נורמטיבי שנקלע בעצמו למצוקה בשל חולי או העומס הבלתי נסבל שקיים במערכת החסרה בכוח אדם
מקרי האלימות במערכת הבריאות שזוכים לכותרות בתקשורת הם לרוב בתי החולים, אבל אלימות מילולית והתנהגות גסה היא נחלתנו ביום יום ברפואת הקהילה. המטופל האלים לעתים קרובות איננו עבריין או סוציופת אלא אדם נורמטיבי שנקלע בעצמו למצוקה בשל חולי או העומס הבלתי נסבל שקיים במערכת החסרה בכוח אדם.
לתופעת האלימות במערכת הבריאות גורמים רבים, והיא קשורה לאלימות הכללית בחברה. תהיה זו טעות להתעלם מהקשר בין ההחמרה באלימות, הקיימת מתמיד, וחרדת הבריאות הקשה, למדיניות התגובה לקורונה. איך מצפים מאנשים להתנהג אחרי שחוו על בשרם בידודים ממושכים בגלל חשיפה או מחלה, שהייה כפויה בבית עם הילדים, פיטורין או התרסקות כלכלית בגלל סגרים? הטלת פחד ואימה על ידי משרד הבריאות שקיבעה שלא בטובתנו את התפישה שעד שאדם אי תסמיני לא בודק את עצמו עם מטוש הוא לא בטוח שהוא בריא? שגם מי שכבר נדבק בקורונה, ולכן מחוסן ומוגן, צריך לקבל עוד ועוד זריקות דחף מיותרות? לחץ על הורים לחסן ילדים נגד מחלה שלא פוגעת בהם?
מה חשבו קובעי המדיניות בשעה שהטילו על הציבור הגבלות חסרות תקדים, ללא הצדקה מקצועית, ואשר לא השפיעו על התחלואה מקורונה - שלכל אלה לא תהיה השפעה התנהגותית? הן על המטופלים והן עלינו הרופאות והרופאים? וכל זה בשעה שהרגילו את הציבור לצרוך רפואה מרחוק ולחשוב שאפשר לפתור כל בעיה רפואית בפנייה מקוונת? האוכלוסיה בפוסט טראומה מהחוויות הקשות. גם אנחנו.
הכרה אמיצה במורכבות הבעיה ובחלקה של המערכת בהחמרתה הכרחיים לגיבוש מענה יסודי, כוללני ולטווח ארוך. חשוב שיהיה זה תהליך שיביא להתקרבות שלנו למטופלים, ולא להתרחקות
עד שלא נרד לשורש הבעיה ונבין את הקשר של יחסי מטפל-מטופל לסביבה הקשה שבה הם חיים, את חלקה של המערכת שלנו בבעיה, ונטעה לחשוב שאכיפה ומשטרה הם הפתרון היחיד - לא יתחולל השינוי הדרוש לכיוון הנכון. במובן הזה האיגרת בנושא של מנכ"ל משרד הבריאות ומשנהו לנו צוותי הרפואה משקפת ראייה צרה, כוחנית, מנותקת מהשטח ומצערת.
המענה צריך להיות מערכתי ומשולב: הפחתת העומס במערכת, שיפור סביבת הטיפול, הנחת תשתית לטיפוח חוסן וחמלה בקרב צוותי הרפואה, הסברה לציבור שכשיש נזלת או וירוס נשארים בבית ונחים ולא פונים לרופא לבקש אנטיביוטיקה (כלומר, טיפול גם בצד הביקוש ולא רק בצד ההיצע של השירות הרפואי) וביטול כל זכר למצב החירום ותחושת הפחד שאופפת אותנו מאז הקורונה. וכן, גם אכיפה ואפס סובלנות לאלימות.
באוקטובר 2021 כתבתי כאן בנוגע לאלימות כלפי צוותי הרפואה: ״הנחיות משרד הבריאות וההודעות לציבור חייבות להביא בחשבון את חוויית המטפלים בשטח. הנזק שמשרד הבריאות גורם בפעולותיו למקצוע הרפואה ולמרקם העדין של יחסי רופא-מטופל עלול להיות בלתי הפיך״. אשר יגורנו בא.
הכרה אמיצה במורכבות הבעיה ובחלקה של המערכת בהחמרתה הכרחיים לגיבוש מענה יסודי, כוללני ולטווח ארוך. חשוב שיהיה זה תהליך שיביא להתקרבות שלנו למטופלים, ולא להתרחקות. מענה שיגדיר כמטרה את שיקום וטיפוח המרחב המשותף שאנו חולקים, מטפלים ומטופלים. זו דרך לריפוי שנחוץ לכולנו.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
